מחסומים | אורנה

לפעמים נתקלים בקיר, קיר שאי אפשר לעבור אותו, קיר לבנים אטום שגם לא רואים מה מאחוריו. לפעמים יש דלת כזו שאפשר לפתוח אותה אבל היא נעולה והמפתח חסר. ולפעמים יש סתם מחסום כמו זה של רכבת שרק מסמן לנו שעד כאן, לעצור ולא לעבור.

אני גרה בבנימינה המושבה שהרכבת חוצה אותה. ופעם, פעם בכניסה למושבה הותיקה היה מחסום, מחסום פעיל שירד ועלה בלי סוף, בלי הפוגה כל היום עם כל רכבת שהתקרבה לתחנה. ומעבר לכביש ממש ממול ילדים קטנים היו עומדים

ומסתכלים על הרכבות החולפות בקצבים שונים, בצבעים שונים.

יום אחד המחסום ירד ונשאר לא זז. ולא עזרו הנהגים החסונים שירדו וניסו לדחוף אותו ולא השומר הממונה על המחסום גם לא הצפצופים של אלו שהתעצבנו ואפילו השוטרים ואנשי הרכבת, אף אחד מהם לא הצליח להזיז את המחסום שרבץ לו שם תקוע, עייף, קצת חלוד ושומר שלא ניסע על הפסים.

בתהליכי חיים לא פעם אנחנו מרגישים סוג של תקיעות,

אנחנו לא מצליחים לנוע מעבר ל... לא מצליחים לעשות את הצעד הבא

ולא פעם גם לא מצליחים לזהות מה הוא הצעד הבא.

את המחסומים מהסוג הזה אנחנו לא רואים, אבל הם שם בתהליכים הפנימיים שלנו ומתבטאים בחיי היום יום שלנו. לפעמים הם יוצרים אצלנו תסכול, כעס, רצון שייעלמו ולעיתים ייאוש...

הייתי רוצה לספר לכם על מקרים שבהם, הופ, בהתמקדות אחת הסתלק המחסום ולפעמים זה באמת קורה אבל האמת היא שלרוב זה לא כך.

מחסומים מסמנים לנו נקודת עצירה, נקודת התבוננות... הם אוגרים בתוכם מידע יקר ערך עבורנו.

התמקדות מאפשרת לנו את הנגישות למידע הזה, את האפשרות להקשיב למחסום, לחוכמתו ולדאגה שלו עבורנו. וכדי שזה יקרה תחילה עלינו לזהות ולהכיר את כל אותם חלקים פנימיים שמתנגדים למחסום, שרוצים שכבר יסתלק, שמנסים לפרש אותו, שמבקרים אותו ואותנו. מרבית החלקים האלו זקוקים רק להכרה, חלקם זקוקים לכך שנקשיב להם.

המחסום יודע, מרגיש שרוצים להזיז אותו, פעם אפילו נתקלתי במחסום שממש ביקש שלא ינסו להזיז אותו.

אין כאן קיצורי דרך ובאמת מסוכן להתפרץ לפסים וכל מה שנכון זה פשוט להמתין (לרוב זה לא כל כך פשוט), להסכים שלא סתם הוא שם, להסכים לתת לו להישאר, לתת לו לדעת שאנחנו כאן רואים אותו מוכנים להקשיב...

כמו מחסום הרכבת לאט, לאט הוא נפתח אלינו מוכן לספר את סיפורו, מתי הוא צמח, למה הוא שם? מוכן לשתף בחששות שלו, בדבר שהוא מגן עלינו מפניו... בקצב שלו בכיוון שמדויק מבחינתו הוא מתחיל לנוע. לפעמים נפתח בבת אחת, לפעמים משתנה ומשתנה עד שנעלם ולפעמים מסכים לאפשר מעבר ונשאר על המשמר.

ויחד עם תנועת המחסום מתחילה הזרימה ומתהווה השינוי של מה שהיה שם בעצירה ושל דברים נוספים בחיינו שכמו רק המתינו להזדמנות...

יש את הרגע הזה, השנייה שמחסום הרכבת נפתח ואני באוטו מחכה, לא תמיד בסבלנות, עוקבת אחרי התנועה שלו איך הוא באיטיות בקצב שלו מתרומם לאט לאט, עוד מעט, עוד קצת. המכוניות מסביב כמו מחממות את המנוע, רגליים מתחילות באיטיות לעבור מהברקס על דוושת הגז, הכל מסביב דרוך עוד רגע עוד שנייה וזהו מתחילים לזוז. האוטו שלי מזנק בחדווה ממשיך את התנועה שלו, שנעצרה.

8.2013